אנטון פאבלוביץ' צ'כוב
המחזאי שהמציא את המשפט האלמותי: "אני בת שחף" או בגרסתו העכשווית: "אני נינה!"
צ'כוב נולד ב29 בינואר בשנת 1860. אמו הייתה בתו של סוחר בגדים, ואביו היה בעל חנות מכולת וגם נגן כינור, זמר ומנצח מקהלה. בערוב ימיו העיד צכ'וב: "את הכישרון הוריש לנו אבינו ואת הנפש אמנו".
בגיל 13, לאחר שראה והתרגש מהאופרטה "הלנה היפה" של אופנבך ז'ק, חכך בדעתו להיות מחזאי. כבר כנער כתב שירים מערכונים וסיפורים קצרים, ואף השתתף בהצגות בגימנסיה שבה למד.
בשנת 1876 כשהיה בן 16, עברה משפחתו למוסקבה, שם פשט אביו את הרגל ונאלץ להימלט בחשאי מנושיו. כך בני משפחת צ'כוב הפכו לעניים מרודים. אנטון, שנותר בעיר מולדתו טאגאנרוג כדי לסיים את לימודיו בגימנסיה, החל ללמד שיעורים פרטיים ולשלוח כסף למשפחתו במוסקבה. בשנת 1897 עזב את הפרובינציה והגיע למוסקבה, שם פתח בקריירה כפולה של רפואה וכתיבה. בעודו סטודנט לרפואה כתב בעיתון ההומוריסטי היומי של סן-פטרבורג קטעים קומיים קצרים כדי לסייע בפרנסת המשפחה. הוא התפטר מהעיתון בעקבות סכסוך על רקע התנגדותו של צ'כוב לקמפיין נגד דרייפוס שנערך מעל דפי העיתון.
לקחו תשע שנים ארוכות, בהם כמובן המשיך לעבוד במקביל כרופא, עד שביסס צ'כוב את מעמדו כסופר חשוב.
במחזותיו ובסיפוריו, מתמזגים שני ז'אנרים: הנטורליזם והסימבוליזם. העלילה מתמקדת באירועים טרגיים בדרך כלל אך בטון מינורי, כלומר כחלק מחיי היום-יום. יותר מהתרחשויות בנויות היטב ומובנות, יש בעלילות בעיקר אי הבנות וחוסר תקשורת בסיסית כמאפיין אנושי, או כמו שמלכה שקד הגדירה במאמרה "הדיאלוג הלא דיאלוגי".
גם כשדמויותיו נמצאות בסיטואציה אינטימית לכאורה הן בעצם שרויות כל אחת בעולמה והדיאלוג ביניהן הופך למעשה לשני מונולוגים.
גם כשדמויותיו מדברות על עתיד אופטימי (למשל אולגה ב'שלוש אחיות': "ורק דבר אחד גדל ומתחזק, רק חלום אחד... כן! למוסקבה, מה שיותר מהר!" או סוניה ב'הדוד וניה': "אנו נשמע קול מלאכים, אנו נראה את כל השמים בזיו יהלומים, אנו נראה, איך כל הרע שעלי אדמות, כל היסורים שנתיסרנו יטבעו בשפע הרחמים, העתידים למלא את כל העולם, וחיינו יהיו רוגעים, ענוגים, נעימים כלטיפה... לא ידעת שמחות בחייך, אולם חכה, דוד וניה, חכה... אנו ננוח!"), מלא הדברים באשליה עצמית ובתוגה קיומית.
מכל הסיבות האלה, קשה ומאתגר מאוד לביים הצגה של צ'כוב. 'בת שחף' למשל נחל כישלון כל כך מפואר בהצגתו הראשונה בשנת 1896, עד שהביא את צ'כוב כמעט לכלל התמוטטות. שנתיים לאחר מכן, בבימויים של סטניסלבסקי וניימירוביץ דאנצ'נקו, ההצגה זכתה להצלחה, בניגוד לכל ציפיותיו של צ'כוב.
ארבעת מחזותיו הידועים ביותר- בת שחף (1896), הדוד וניה (1897), שלוש אחיות (1901), גן הדובדבנים (1904)- מהווים עד היום חלק חשוב מהרפרטואר הבינלאומי.
מקורות מידע: ארבע מחזות/ אנטון פבלוביץ' צ'כוב/ מתרגם אברהם שלונסקי; הדיאלוג הלא-דיאלוגי/ מלכה שקד; לשיטתו של צ'כוב/ מוטי לרנר; אנטון צ'כוב באתר ויקיפדיה.
לופה דה וגה
המחזאי הספרדי שכתב מעט מאוד מחזות. בין 1500 ל-2500 מחזות.
פליקס לופה דה וגה אי קרפיו היה מחזאי ומשורר ספרד פורה (בלשון המעטה), מקורי ומגוון, הנחשב ליוצרה ולמעצבה של הדרמה והקומדיה הספרדית. הוא מגדולי המחזאים בתקופת הבארוק ואחד משלושת האישים החשובים ביותר בתרומתם לדרמה הספרדית (ביחד עם פדרו קלדרון דה לה ברקה ומיגל דה סרוואנטס).
לופה דה וגה נולד במדריד ב25 בנובמבר בשנת 1562. מילדותו התבלט בכשרונותיו הרבים, ובנעוריו רכש השכלה רחבה ומגוונת. בשנת 1588 הוא הצטרף לצי הספרדי והשתתף בקרבות הימיים נגד אנגליה.
את מחזהו הראשון כתב, לדבריו, בהיותו בן 12. לפי הערכות, דה וגה כתב בין 1500 ל-2500 מחזות(!) שמהם שרדו עד ימינו 425 מחזות (ועוד 50 מחזות דתיים), ולצד זה חיבר יצירות דרמטיות קצרות ושירה (21 כרכי שירה, אם רוצים לדייק). סך הכל- לופה דה וגה כתב בחיו כ13 מיליון חרוזים. שפע זה נבע מכישרון האלתור שלו, ממיומנותו בטכניקה של בניית מחזה ומבקיאותו הנרחבת בתחומי הספרות וההיסטוריה. כעדות לכך, בני דורו של לופה דה וגה כינו אותו "פלא הבריאה" והסופר הספרדי סרוונטס- "מפלצת הטבע". (מי אמר קנאת סופרים ולא קיבל?)
תוכן המחזות שכתב שאוב מן התנ"ך, מן הברית החדשה, מן המיתולוגיה ומן ההיסטוריה וההווי של מולדתו ושל ארצות ועמים אחרים. בייחוד הוא התעניין בספרד במאה ה-15, שהיו בה הרבה מאבקי ערים ומרידות איכרים נגד השלטון הפאודלי. התקוממות איכרים כזאת מתארת במחזהו 'מעין הכבשים'. מחזה זה, בדומה לשאר מחזותיו, היה אסור להצגה בספרד, ואיסור זה עמד בעינו בתקופת הרודן פרנקו.
מחזותיו מוצגים שוב ושוב בכל העולם, ועדיין זוכים לפופולריות רבה.
קצת על כתיבתו-
לופה דה וגה כתב במסורת היצירה הספרותית הספרדית, שחלק ממאפייניה הם עלילה נמרצת והתמקדות בנושאים ספרדיים אופייניים, כמו אהבה ומוות, כבוד ונקמת דם, מלוכה ואלוהות.
דה וגה היה בקיא בחוקי המחזאות של אריסטו, ואף על פי כן לא הקפיד במחזותיו על חוק 'שלוש האחדויות' (אחדות הזמן, המקום והעלילה), או על החוקים האחרים של הדרמה.
"עלינו לדבר אליו (לקהל) בלשון שוטים", אמר, "כיוון שהוא המשלם לנו".
מטרת הדרמה, לפי דה וגה, היא לתאר פעולות אנושיות ולצייר את מנהגי הזמן. "עליך להחזיק את הצופים במתיחות עד הסוף, כי ברגע שתתיר את הסבך- יפנו לך עורף".
לופה דה וגה טען שהוא כותב בשביל העם והכסף ולא בשביל 'בעלי הכללים'. יצירותיו אכן מבטאות את הבעיות הרבות בחייו שלו ובחיי בני דורו, ונושאי כתיבתו הם לאומיים ואנושיים.
הרולד פינטר
יהודה עמיחי
"בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל."
פינטר, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2005, היה מחזאי, שחקן, תסריטאי, במאי תיאטרון ומשורר יהודי בריטי. הוא כתב לתיאטרון, לרדיו, לטלוויזיה ולקולנוע.
פינטר נולד בהאקניי שבלונדון, למשפחה יהודית ממעמד הפועלים. כשהגיע לגיל גיוס, סירב לשרת בצבא מטעמי מצפון. הוא למד באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה, אך לא סיים את לימודיו. בצעירותו פרסם שירה והחל לעבוד בתיאטרון כשחקן ובמאי בשם הבמה דייוויד בארון.
משנת 1957 החל לכתוב מחזות. מחזהו הראשון 'החדר' שהוצג לראשונה בידי סטודנטים באוניברסיטת בריסטול, כבר מכיל רבים מן הנושאים היסודיים ומסגנון יצירתו: שיחות יום-יום מקוטעות, דיאלוגים לאקוניים וחדים שלו המאפיינים את דמויותיו בדיוק רב, וחוסר הסבר לעלילה או למניעים.
פינטר כתב עשרות מחזות וביניהם 'בגידה', 'מסיבת יום הולדת', 'מנהל הבית', 'המאהב' ועוד רבים וטובים.
מחזותיו תויגו לעיתים כמציגים 'קומדיה של הסכנה'. לרוב, נפתחים מחזותיו בסיטואציה תמימה, שהופכת למאיימת ואבסורדית. בראיון ל BBC בשנת 1960 אמר: "שני אנשים בחדר- אני עוסק בחלק ניכר של הזמן בדימוי הזה של שני אנשים בחדר. המסך עולה, ואני רואה בזאת שאלה רבת כוח: מהו שעומד לקרות לשני אנשים אלה בחדר? העתיד מישהו לפתוח את הדלת ולהיכנס פנימה?" (מתוך 'תיאטרון האבסורד' מאת מרטין אסלין, תרגם אליקים ירון)
אחרי שהתפרסם כמחזאי התחיל לכתוב גם תסריטים לקולנוע. תחילה עיבד את מחזותיו לתסריטים, ולאחר כך החל לכתוב במיוחד לקולנוע. בין סרטיו: 'אהובת הקצין הצרפתי', 'הטייקון האחרון', 'התאונה', 'המקשר', 'המשרת' ועוד. פינטר אף ביים מחזות וסרטים.
עם השנים, מחזותיו עסקו בנושאים פוליטיים יותר ויותר. לעיתים קרובות הם נטו להיות אלגוריות אודות דיכוי. בשנת 2005 פינטר הכריז כי הוא פורש מכתיבת מחזות וכי הוא מקדיש את זמנו לפעילות פוליטית. פינטר היה חבר בקבוצת השמאל הבריטית 'ריספקט'.
ב24 בדצמבר 2008 הרולד פינטר נפטר בגיל 78, לאחר מאבק במחלת הסרטן.
המחזאי האיטלקי (זוכה פרס נובל לספרות) דריו פו ספד לו: "התיאטרון שלנו נולד מתוך אותו הצורך לגנות את הצבא, המלחמה, עליונותם שלאינטרסים כלכליים... כשנפגשנו, דיברנו על האופן שבו הקפיטליזם השחית את העולם. הוא היה מחזאי ובן אנוש יוצא דופן".
קישור לנאום שנשא במסגרת קבלת פרס נובל.
עמיחי נולד בווירצבורג, גרמניה, בשם לודוויג פּפוֹיְפֶר, למשפחה יהודית אורתודוקסית. כילד למד בחינוך יהודי בשפות גרמנית ועברית, ובגיל 11 עלה ארצה עם משפחתו. לאחר שנה בפתח תקווה, עברו לירושלים, שם עמיחי נשאר כל חייו.
בשנת 1942 (עם סיום לימודיו) התנדב לצבא הבריטי, ושירת במצרים. לאחר שחרורו למד הוראה בסמינר בית הכרם בירושלים. עם פרוץ מלחמת העצמאות ב-1948 התגייס ושירת כלוחם ב"חטיבת הנגב" של הפלמ"ח עד תום המלחמה. במלחמה איבד חברים רבים, חיילים ומפקדים שהכיר, דבר שהשפיע מאוד על יצירתו ושירתו.
כבר מספר השירה הראשון שעמיחי פרסם- 'עכשיו ובימים האחרים' הוא הפך לאחד מהמשוררים החשובים והמשפיעים בישראל. הוא פרסם מעל ל14 ספרי שירה ('עכשיו ברעש', 'גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות', 'פתוח סגור פתוח', ועוד ועוד) תרגם שירים ומחזות (המפורסם שבהם הוא 'ממלא המקום' של רולף הוכהוט) וכתב שלושה רומנים. יצירתו תורגמה לשפות רבות.
בנימוקי השופטים לפרס ישראל שניתן לו בשנת 1982, נכתב: "בשירתו יצר מהלך חדש בשירה העברית (...) הביא לשנוי מהפכני בלשון הפיוטית, צירוף בין חומרים פיוטיים לחומרים השאובים מן היום-יום".
בשירתו, עמיחי הדגיש את שירת ה'אני' בדור שהדגיש את שירת ה'אנחנו', את האידאולוגיה הקולקטיבית ואת המיתוס. הוא השתמש בדימויים מודרניים מקוריים לתיאור רגשות ומצבים של היחיד. "למדנו ממנו שאפשר להגיד דברים עמוקים ורגישים במילים פשוטות, וללא הגבהה פאתטית: שאין צורך להרעים בתותחים ומוטב לדבר בלשון בני-אדם." (חוקר הספרות גרשון שקד)
לא רבים יודעים שבנוסף ליצירתו הפורה והמדהימה בתור משורר, עמיחי כתב גם שני מחזות- 'שטח הפקר' שהוצג בתאטרון זוית בשנת 1962 ו'מסע לנינוה' שהוצג בתאטרון הבימה בשנת 1964, ועוד שבעה תסכיתים, מתוכם 'פעמונים ורכבות' שפורסם ב1963 וזכה באותה שנה כתסכית הרדיו הטוב ביותר.
גלנדה אברמסון כתבה ספר על יצירתו וכתיבתו של עמיחי (Writing of Yehuda Amichai: A Thematic Approach), בן היתר, התייחסה גם למחזות שכתב ולסיבות לחוסר התקבלותם (חוסר הערכה למחזאות אוונגרדי וביצוע חובבני של המחזות שלא הבליט את מעלותיהם). אברמסון כתבה שהמחזה 'שטח הפקר' הוא מחזה חלוצי שהקדים רבים מגדולי המחזאים העבריים, והמחזה 'מסע לנינוה' הוא מחזה קלאסי ברפרטואר התאטרון הישראלי.
(תודה לדבורה גילולה על סיקור הספר של אברמסון בכתב העת 'במה')
יהודה עמיחי נפטר ב-22 בספטמבר 2000 והובא למנוחות בהלוויה ממלכתית בבית הקברות סנהדריה בירושלים.
הנריק יוהאן איבסן
איבסן, שנולד ב 20 במרץ 1828, היה מחזאי נורווגי שנחשב למייסדה של הדרמה הראליסטית המודרנית.
הוא נולד למשפחה אמידה בעיר הנמל הקטנה שיאן שבמזרח נורווגיה. זמן קצר לאחר לידתו ירדה משפחתו מנכסיה, אמו פנתה אל הדת בחיפוש אחר נחמה, ואביו שקע בדיכאון עמוק. הוא החל לכתוב מחזות (ללא הצלחה רבה) כבר בגיל 15 כשעזב את ביתו כמפלט מעבודתו המאוסה בתור שוליית רוקח.
לאחר מספר שנים בהן לא כתב, אלא עבד בהפקת מעל 145 הצגות בתאטרון הנורווגי, ב1864 איבסן עבר לאיטליה יחד עם אשתו סוזאן ובנו סיגורד (שבעתיד יהיה ראש ממשלת נורווגיה- ב1903-1905), ושם נשאר במשך 27 שנים. באיטליה כתב את רוב מחזותיו הידועים- 'פר גינט', 'בית בובות', 'אויב העם', 'ברווז הפרא' ועוד ועוד (הוא כתב בסך הכל 27 מחזות).
במחזותיו, איבסן קרא תיגר על ערכים ויקטוריאניים רבים וביקר בנחרצות את החברה שאותה עזב, אך כנראה המשיך להרגיש חלק ממנה. מחזותיו נחשבו לשערורייתיים, והציגו את הצביעות החברתית ואת המציאות המסתתרת מאחורי מראית-העין, מציאות אותה לא רצתה החברה לראות.
הנשים במחזותיו נחשבות לגיבורות הפמיניסטיות הראשונות בדרמה הראליסטית המודרנית. אחת מהן היא נורה, במחזה 'בית בובות', הטורקת את הדלת ויוצאת אל עולם חדש, והבית שאת דלתו היא טורקת מסמל מערכת ערכים בורגנית ופטריארכלית.
עוד מחזה מאוד רלוונטי לתקופתנו הוא 'אויב העם'- שבו רופא אחד יוצא כנגד שחיתות שלטונית בעיירה שבראשה עומד לא אחר מאשר אחיו. המחזה חושף גם את תופעת העדר ושלטונו המוחלט של הרוב, עד כדי החרמת מיעוטים ואף להכרזתם כבוגדים ופגיעה בהם.
לבסוף, שב איבסן לנורווגיה ב-1891 לאחר שזכה לפרסום ומחזותיו נחשבו לבעלי השפעה על השינויים שהתחוללו בחברה הנורווגית בתקופה זו, שעברה מהעידן הוויקטוריאני למודרניזם.
הנריק איבסן נפטר באוסלו בשנת 1906
חנוך לוין
"האיש הזה נמצא עכשיו הרחק למעלה מאיתנו. הוא כבר יודע משהו שאנו לא יודעים. אבל הוא לא יאמר דבר."
(מתוך המחזה יסורי איוב, 1979).
חנוך לוין, מהמחזאים השופעים והמשפיעים ביותר בתאטרון הישראלי והעולמי.
חנוך לוין נולד ב18 בדצמבר 1943 למשפחה דתית, נצר לרבנים ידועים מחסידות בפולין. הוא גדל בתל אביב בשכונה הסמוכה לתחנה המרכזית הישנה. בגיל 12, בעקבות מות אביו, הוא קטע את לימודיו במסגרות הדתיות שבהן למד עד התיכון והתחיל לעבוד כדי לעזור לאמו ולפרנסתם. כבר כסטודנט הוא התחיל לפרסם שירים וקטעים סאטריים, ומאז הוא כתב מעל לשישים מחזות (שאת רובם ביים בעצמו), שני ספרי פרוזה, ספר שירים, שני ספרי ילדים, פזמונים, ובעיקר יצר שפה דרמטית ייחודית ובה עשרות (אם לא מאות דמויות) דמויות גרוטסקיות, ארכיטיפיות ומכמירות לב, שבפיהם שם מילים נמוכות ופיוטיות מאין כמותן.
"פסעת. במקום שעמדת כבר אינך,
ובמקום שלא עמדת כבר ישנך.
וגם זה מוזר. הכל עטוף בערפל.
עוד פסיעה. עכשיו זו כבר הליכה.
אני איש, ועשיתי שתי פסיעות,
ובכן – הנני איש הולך.
זה ששנתו נודדת, והמציץ עלי במקרה
מבין פסי איזה תריס מוגף,
אומר בליבו: "הנה איש הולך. מעניין לאן."
אכן, תוהים עלי לרגע בעולם."
(מתוך המחזה 'ההולכים בחושך', 1992)
מחזותיו הפוליטיים הסאטיריים זכו לביקורת רבה ולא פעם עוררו סערה בעולם התרבות הישראלי. לעומתם, מחזותיו האחרים זכו עם השנים לשבחים והביאו את 'הכבשה השחורה' של התיאטרון ללב ליבו של הקונצנזוס.
לוין נפטר ממחלת הסרטן ב18 באוגוסט 1999.
קישור לאתר חנוך לוין בו ניתן למצוא את כל כתביו.
קישור לסדרת תעודה בת ארבעה פרקים: 'חנוך לוין - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם'.
פדריקו גרסיה לורקה
"אומה שאיננה מעודדת את התאטרון שלה, אם לא מתה כבר, הרי היא נוטה למות."
פדריקו גרסיה לורקה - המחזאי הנפלא, המשורר הרגיש, הצייר המיוחד והמוזיקאי המחונן.
לורקה, או בשמו המלא: פדריקו דל סגרדו קוראזון דה חסוס גארסיה לורקה(!), נולד ב5 ביוני 1898 בספרד, בחבל אנדלוסיה בכפר הפסטורלי פואנטה ואקרוס- מרחק של חצי שעה נסיעה מהעיר גרנדה- לשם עבר עם משפחתו כשהיה בן 11. הזכרונות של לורקה מהילדות מלאים בטבע שבו גדל, רוגע ומוזיקה- ובפרט בפסנתר שבו לורקה למד לנגן מהרגע שעברו לגרנדה. כשהתחיל ללמוד באוניברסיטה התחיל להלחין ואף כתב ופרסם את ספר השירה הראשון שלו- רשמים ונופים. במעונות הסטודנטים התחבר לאנשי רוח ולאמנים שונים כמו הקולנוען לואיס בוניואל והצייר סלבדור דאלי (שאיתו הייתה ללורקה מערכת יחסים מורכבת, שרבות דובר בה ותיאוריות שונות הועלו בנוגע ליחסים אינטימיים בין השניים). פרסומו הגיע בעקבות קובץ שירים שלו ובפרט שירו "רומנסרו צועני", ששאב השראה מסגנון השירה האנדלוסי והצועני. הוא התחיל לכתוב גם מחזות שבהתחלה לא התקבלו באהדה רבה. לאחר פרידה קשה מהפסל אמיליו אלאדרן שאיתו היה לורקה בקשר, ומשבר ביחסים בינו לבין דאלי, נסע לורקה לניו יורק, שם עבר את אחת התקופות המעצבות ביותר שלו בתור יוצר. הוא כתב שם את מחזהו הקהל ואת ספר שיריו "משורר בניו יורק" שפורסם רק לאחר מותו. כשחזר לספרד 1930, מונה לורקה למנהל תאטרון האוניברסיטה במדריד "לה ברקה", שמומן ע"י הממשלה הליברלית שעלתה לשלטון, ויצר מחזות שהביאו לו פרסום והערכה כמו חתונת הדמים, ירמה ובית ברנרדה אלבה.
לורקה יצר מחזות בסגנונות שונים ורבים, ובהם ייצוגים ריאליסטיים, סוריאליסטיים, גרוטסקיים, ואפילו מחזה בובות. במחזותיו, לורקה משתמש בשפה באופן פיוטי ומאגי. לא רק שהוא מכניס למחזותיו מוזיקה, אפשר גם לקרוא את הטקסט כשיר ושירה, המוזיקליות שבו מתפרצת. בנוסף, לורקה משלב דמויות כפריות (למשל הכובסות במחזה ירמה) לצד דמויות לא ראליסטיות (כמו הלבנה והמוות במחזה חתונת הדמים).
בשנת 1935 הרצה לורקה בפני שחקנים וסטודנטים:
"אומה שאיננה מעודדת את התאטרון שלה, אם לא מתה כבר, הרי היא נוטה למות." (תרגמה: רנה ליטוין)
לאחר הפיכתה הצבאית של ספרד בידי פרנקו בשנת 1936, לורקה, שהיה ידוע בדעותיו הליברליות ובנטיותיו ההומוסקסואליות, הושם במאסר, וכעבור שבוע, ב19 באוגוסט 1936, נורה למוות בידי כיתת יורים.
לאה גולדברג
המגוון המרשים שבו לאה גולדברג יצרה כתבה ועסקה מתחיל משירה, דרך פרוזה, מחזות למבוגרים, מחקרים ותרגומים של יצירות מופת (בין היתר של צ'כוב, שייקספיר ואיבסן) וכמובן- יצירות לילדים.
גולדברג היא אולי היוצרת והכותבת הראשונה בארץ ישראל שהתייחסה לילדים כאל קהל שזקוק לספרות משובחת, ושתפקידה לסייע להם לפתח ולהרחיב את טעמם הספרותי. כעורכת ספרותית ב"דבר לילדים" ואחר כך כעורכת ספרי הילדים בהוצאת ספרית פועלים, חשפה גולדברג את קוראיה למגוון גדול של טקסטים ספרותיים, מהארץ ומהעולם. היא הכירה להם צורות ספרותיות רבות, מקוריות ומתורגמות, גבוהות ופופולריות. היא שילבה גם ספרים שהם ריאליזם סוציאליסטי ארצישראלי ברוח הקיבוץ מצד אחד, ומצד שני שירה לירית. גולדברג יצרה וערכה מתוך אידיאל הומניסטי־אסתטי, זאת בניגוד לסיפור "יפה" מבחינה אידיאולוגית, שהיה נהוג ומקובל בשנות ה־40 וה־50, שנות יצירתה האינטנסיבית לילדים.
גולדברג כתבה שלושה מחזות שפורסמו- "ים בחלון", "בעלת הארמון" ו"ההר האילם" אך בעיזבונה נמצאו טיוטות של מחזות שלא ראו אור מעולם, כמו "שכונת גנים", "איומה כנדגלות", "עוד נפשות מחפשות מחבר", או מחזה הילדים "בית ספר בשיטפון". בנוסף לכך, היא היתה מבקרת תיאטרון ב"דבר" בשנים 1936-1942 וב"משמר" בשנים 1943-1945.
"כל מי ששיחקה לו פעם השעה לשבת באולם של תיאטרון בהצגה של ילדים, יודע מה רב העונג לדבר אל הקהל העירני והנלהב הזה, התמים, המאמין בלב שלם לכל המתרחש על הבמה. זהו קהל שותף, שאין כמוהו להזכיר לנו, למבוגרים המפוכחים, הביקורתיים יתר על המידה, את חסד נעוריו של התיאטרון בכלל, ואת אותם הימים הטובים בתקופות הגדולות של התיאטרון, כשקהל בני העם היה נכון לקבל את העלילה כפשוטה, לשנוא את הרשעים ולאהוב את הטובים והחסידים ולהוסיף מדמיונו על קסמי הבמה".
(לאה גולדברג, 1953.)
היקף יצירתה ממשיך ללוות, להפרות ולהעשיר את התרבות בישראל.
המלצות לצפייה:
לאה גולדברג בחמישה בתים סרטו של יאיר קדר במסגרת הפרוייקט "העברים"
מחווה לאמן בקאמרי - לכבוד יום הולדתה ה100 (לפני 9 שנים ויומיים)
ד"ר יעל דר, חוקרת ספרות הילדים, על כתיבתה לילדים של לאה גולדברג:
ז'אן בטיסט פוקלן - מולייר
"אני מוצא כי קל יותר להתהדר ברגשות נעלים, להתגרות בגורל ולהאשימו, להעליב את האלים בחרוזים, מאשר לתפוס את הגיחוך שבבני אדם... כאשר אתם מתארים גיבורים אתם עושים כטוב בעיניכם, אולם כאשר אתם מתארים הני אדם יש לחקות את הטבע, ואין זו משימה פשוטה להצחיק את בני החברה הטובה."
(מתוך המחזה הקצר 'ביקורת על בית ספר לנשים' שכתב מולייר לאחר שמחזהו 'בית ספר לנשים' קיבל ביקורות קשות. בקומדיה קצרה זו, מולייר מגן על מחזהו ואף על הז'אנר הקומי כולו אל מול הסגנון הקלאסי. תרגום של תרז מלאכי, מתוך כתב העת 'במה', גיליון 109-110)
אביו של מולייר היה הרפד הראשי של המלך לואי ה-14 ומולייר היה אמור להמשיך את דרכו כרפד המלך, אך כנער מולייר פגש את השחקנית מדלן בז'ר ובעקבות ההכרות מולייר הצטרף ללהקת השחקנים של משפחת בז'ר.
מולייר תחילה היה שחקן (היה נחשב לשחקן קומי מבריק אך נכשל בתפקידים טרגיים) ובהמשך כדי להגדיל את רפרטואר התיאטרון התחיל לכתוב מחזות.
את השם מולייר הוא לקח כשם במה - לא להביא בושה על משפחתו.
כך הפך הרפד ז'אן בטיסט פוקלן למולייר - גדול מחזאי הקומדיה הצרפתית שהצליח לקומם עליו את: הנשים, הנוצרים, האצילים והרשימה נמשכת. הוא הצליח לעצבן כמעט את כולם להוציא את המלך.
באיגרת ללואי ה-14 בבקשה להסרת הצנזורה על המחזה טרטיף מולייר כתב (בתרגום חופשי): "המטרה שלי היא לשים ללעג את חטאי זמני".
"המטרה שלי היא לשים ללעג את חטאי זמני".
אפרים קישון
אפרים קישון - מחזאי, סופר, סאטיריקן, תסריטאי ובמאי תאטרון וקולנוע ישראלי.
קישון נולד בשם פֶרֶנְץ הופמן בבודפשט - בירת הונגריה ב 1924. בנעוריו גילה כשרון כתיבה יוצא דופן ואף זכה בפרסים, אך לא יכול היה ללמוד באוניברסיטה בשל החוקים האנטי יהודיים, ולכן, במקום כתיבה למד צורפות.
בשנת 1944 נשלח למחנה ביולשבה, בשטח שנכבש מסלובקיה, ממנו נמלט עם קבוצת חברים. הוא חזר לבודפשט וחי שם בסתר. מאחת מצעדות המוות הוא ניצל כאשר באמצע הדרך העמיד פני ישן ונחשב, ככל הנראה, למת.
עם שחרור בודפשט, קישון נשלח לעבודת כפייה בצבא האדום, ולאחר המלחמה גילה כי הוריו ואחותו שרדו, אך בני משפחה רבים אחרים נרצחו בתאי הגזים באושוויץ.
כבר בשנת 1948 התחיל לפרסם מאמרים הומוריסטיים וסאטיריים בשם פרנץ קישהונט. במאי 1949 יצא עם רעייתו הראשונה, חוה קלאמר, מהונגריה ועלה לישראל באוניה 'גלילה', ובארץ קיבל את שמו העברי אפרים קישון מידיו של פקיד הסוכנות בנמל.
מפתיע לגלות שאשף השפה, משחקי הלשון וההומור, למד עברית רק בישראל (למרות משפחתו היהודית, הוא התחנך כאתאיסט ואפילו את ההפטרה בבר-המצווה שלו קרא מתעתיק באותיות לטיניות).
בתוך שנים ספורות הפך קישון להומוריסטיקן והסאטיריקן הבולט ביותר בישראל. מחזהו הראשון 'שמו הולך לפניו' עלה בשנת 1953, ואחריו הוסיף קישון וכתב מספר מחזות מצליחים כמו, 'שחור על גבי לבן' בנושא גזענות, 'הכתובה' על חיי זוגיות ונישואים, 'תוציא את השטקר, המים רותחים' על אמנות מודרנית ועולם ביקורת האמנות, ו'הו, הו יוליה', מחזה שנון המנסה לנחש מה היה גורלם של רומיאו ויוליה לולא התאבדו.
בנוסף למחזות, קישון כתב עשרות (אם לא מאות) מערכונים לתיאטרון המטאטא, תיאטרון דו-רה-מי, להקת הנח"ל ובצל ירוק.
סרטיו המצליחים הותירו את חותמם על התרבות הישראלית: 'סאלח שבתי' (הסרט זכה לפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר-חיים טופול, ולסרט הזר הטוב ביותר ואף היה מועמד לפרס האוסקר), 'ארבינקא', 'תעלת בלאומילך'
וכמובן 'השוטר אזולאי' בגילומו של שייקה אופיר.
בשנת 2002 זכה קישון בפרס ישראל למפעל חיים על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. מנימוקי השופטים: "מר קישון שיקף ביצירתו את מגוון פניה של החברה הישראלית והמחיש בה את המצוקה החברתית-כלכלית, את האבטלה, את העוני ואת תנאי הדיור הקשים. קישון חשף בכתביו את הסבך הבירוקרטי, ובמיוחד התמקד בפערים שבין המגזרים השונים, וכל זאת מתוך אהבת המדינה ומתוך מעורבות בהוויתה."
בשנת 1997 עבר קישון להתגורר בשוויץ, שם נפטר ב29.1.2005 . הוא קבור בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
בספריית התאטרון במשכנה החדשה בימק"א, בנוסף לעשרות המערכונים והמחזות של אפרים קישון הנמצאים בעותקים פיזיים וסרוקים, ישנה גם יצירת אמנות מיוחדת של אמנית המיחזור עינת שטקלר.
העבודה נוצרה כחלק מתערוכה בשם 'קוים לדמותם' שאצר ערן ליטוין. לתערוכה נבחרו דיוקנאותיהם של זוכי פרס ישראל בתחום התרבות. הדיוקנאות עובדו על ידי האמנית עינת שטקלר בטכניקה ייחודית, המפרקת ומרכיבה מחדש את האופן שבו אנו מתייחסים לתמונות בתרבות העכשוית. כל דיוקן מורכב מאלפי דיסקיות, שהוכנו ממקלות מטאטא מנוסרים, ונצבעו על פי הוראת מחשב על מנת להפוך לפיקסל. בטכניקת אמנות זו מייצרת האמנית את הפיקסלים מהם מורכב השלם באופן מכוון, ובכך מציגה זווית אחרת של התבוננות על הדיוקנות המוכרים.
האמנית עינת שטקלר, מגדירה את עצמה כאמנית אקולוגית, אמנית קהילה וסביבה רב תחומית העושה שימוש חוזר, יוצרת חדש מישן, נותנת חיים לחומרים שסיימו את ייעודם המקורי, כדי להעלות את רמת המודעות לסביבה וצמצום מעגל הצריכה. עבודותיה מוצגות בארץ ובחו"ל.
מוזמנים לבוא ולהתרשם מיצירת האמנות וכמובן מהכתבים, מחזות, ומערכונים של קישון ושל מחזאים אחרים.
הלל מיטלפונקט
המחזאי הבמאי והמתרגם- הלל מיטלפונקט, נולד ב18 בספטמבר 1949.
הוריו- אמו הזמרת ואביו הצייר והמשורר (יוסף דוד מיטלפונקט) הגיעו ארצה מפולין לקיבוץ גבעת השלושה ולאחר פחות משנה הגיעו למסקנה שקליטתם בקיבוץ נכשלה. הם עברו ליפו, שם הלל נולד. במהלך השנים, משפחתו עברה לחולון, עיר בה גדל והתחנך. לאחר שירותו בגולני, שם שירת כסמל מחלקה, מיטלפונקט למד בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, בו הוא עתיד גם ללמד.
מיטלפונקט הוא מהמחזאים הפוריים והמוצגים ביותר בישראל. עד כה, הוא כתב יותר מחמישים מחזות(!) רובם מקוריים וחלקם עיבודים מהספרות היהודית והעולמית. הוא מביים את הצגותיו וגם הצגות של מחזאים אחרים מהדרמה העולמית. כמו כן, הוא גם תרגם מחזות רבים מהקלאסיקה העולמית.
במחזותיו מרבה מיטלפונקט לעסוק בחברה הישראלית ובפניה של מדינת ישראל, בנושאים כמו המיליטריזם הישראלי, היחס לחריגים ולאנשים בשולי החברה, יחסים בתוך המשפחה, הבורגנות ותאוות הכסף והשפעת השואה על חיי החברה.
אחד הנושאים שמיטלפונקט מרבה לעסוק בו במחזותיו הוא דמויות המהגרים ממזרח אירופה, יחסם לעבר והטראומות שלהם, וכמו כן, היחס להם הם זוכים במציאות ההווה בארץ ישראל. למשל, במחזה "מכולת" בני המשפחה, פליטי שואה שהיגרו לישראל בראשית שנות החמישים והתיישבו ביפו, מתפרנסים מהמכולת הצמודה לבית מגוריהם וחיים בעוני. על סמך כספי השילומים שהם מצפים לקבל, הם מוכרים את הבית ואת המכולת ורוכשים דירה ומכולת מרווחות בבת ים. כשתביעת הפיצויים נפסלת, המשפחה מושלכת לרחוב. הדמויות התלושות סוגרות את עצמן, תוך התעלמות ממדינת ישראל ומהמאורעות בה. מיטלפונקט ברא להן שפה משלהן, ביטויים הנשמעים כמו יידיש אף על פי שאינם קיימים בשפה. המחזה "המדריך למטייל בוורשה" מתאר ביקור של אם ניצולת שואה ובנה בוורשה המודרנית.
האם מדברת על הישראלים בלשון "אתם". לאחר חמישים שנה בישראל היא שבה לחיות בעיר הולדתה ורשה, שריחותיה וחוויות נעוריה בה חרותים בנפשה יותר מישראל, שם לא הכתה שורש. בני הדור השני במחזה מתלוננים שילדותם לוּותה בסיפורים על מתים ועל פוגרומים, אך הם אינם רוצים להשתחרר מנטל השואה שהונח על כתפיהם ואינם מניחים להוריהם להשתחרר מתווית הניצולים.
עוד נושאים שבהם מיטלפונקט עוסק הם פערים חברתיים, כלכליים, ונושאים פוליטיים, צבאיים, דתיים ועוד. למשל, החשוב במחזותיו של מיטלפונקט בשנות השבעים היה המחזה מי תהום בו מוצגת תמונה קודרת של צעירים בתחתית הסולם החברתי החיים על שפת ביצה טובענית ואינם מסוגלים להיחלץ ממנה.
עוד רשימה (חלקית!) של מחזות שכתב: אנדה, איסמעיליה, גוד ביי אפריקה, גורודיש, התאונה, הזאבים, אופרת הרוק מאמי ועוד ועוד ועוד...
אז'ן יונסקו
יונסקו נולד ב26 בנובמבר 1909 בסלאטינה, רומניה, לאביו אאוג'ן ניקולאיה יונסקו, ולאימו מריה תרזה (תרזינה) איפקר. את רוב ילדותו בילה בצרפת, אך חזר לרומניה ב-1925 לאחר שהוריו התגרשו. ברומניה למד ספרות צרפתית באוניברסיטת בוקרשט, והתמחה בהוראת צרפתית. ב-1936 נישא לרודיקה בוריליאנו. לזוג נולדה בת, לה כתב יונסקו כמה סיפורי ילדים. ב-1938 חזר יונסקו עם משפחתו לצרפת כדי להשלים את עבודת הדוקטורט שלו. הוא נותר בצרפת בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, וחי בעיר מרסיי עד לשחרור פריז ב-1944, אז עבר לגור בבירה.
יונסקו החל לכתוב שירה וביקורת ספרותית בשנות העשרים לחייו ברומניה, אך את כתיבת מחזותיו, החל רק בגיל 39, בשנת 1948. איך קרה הדבר? יונסקו התחיל ללמוד את השפה האנגלית, בשיטה של העתקת משפטים שלמים ושינונם. תוך קריאה חוזרת ונשנית של המשפטים הבנאליים הוא גילה להפתעתו שהוא אינו לומד אנגלית כלל וכלל, אלא מגלה אמיתות מדהימות על החיים, כגון העובדה שישנם שבעה ימים בשבוע, או שהתקרה נמצאת למעלה בעוד הרצפה נמצאת למטה. דברים אלה הוא ידע כבר, אך הם היממו אותו בהיותם מטופשים לחלוטין, ועם זאת נכונים מעל לכל ספק. עבור יונסקו, הקלישאות והאמיתות הידועות של ספר הלימוד התפרקו לקריקטורה ופארודיה, ופירקו אתם גם את השפה עצמה לפירורי ביטויים ומילים.
כך, בהשראת ספרי הלימוד לאנגלית, יצר את המחזה 'הזמרת הקרחת' (או 'הזמרת בעלת הקרחת'), בו אחד הדיאלוגים הזכורים ביותר הוא בין מר וגברת מרטין, שיחת היכרות מנומסת שאותה החלו לאחר שחשבו שהם ראו אחד את השנייה כבר בעבר, ומגלים בשיחה שהם גרים באותו רחוב, אותו בניין אותה קומה, ולמעשה ממש באותו הבית, החדר וישנים באותה המיטה! לבסוף הם מגלים לתדהמתם שהם למעשה הם נשואים כבר שנים ויש להם ילדה קטנה בשם אליס.
יונסקו ראה את המחזה כעגום וקודר, והופתע לגלות כי חבריו, כמו הקהל שיבוא בהמשך, מצאו את המחזה מצחיק עד דמעות. ההצגה שעלתה לראשונה בשנת 1950, הייתה כישלון מוחלט, ולא זכתה לכל תשומת לב ציבורית, עד אשר קמו מספר מבקרים וכותבים מוכרים וציינו את גדולתו של המחזה.
גם במחזותיו הבאים, כמו 'השיעור' ו'הכיסאות', יונסקו לועג לקונפורמיזם הבורגני ומדגיש את העקרות שבתקשורת, חוסר המשמעות במילים, ובניסיון למצוא משמעות וסדר בעולם האבסורדי.
יונסקו כתב עוד הרבה מחזות נהדרים ומעולים, נזכיר בשמם רק עוד כמה:
'המלך נוטה למות', 'הדייר החדש', קורבנות החובה' וכמובן- 'קרנפים'.
אז'ו יונסקו נפטר ב-28 במרץ 1994, בגיל 84, ונקבר בבית הקברות מונפרנאס שבפריז.
אלישבע גרינבאום
"נִפְרָדִים לְתוֹךְ שְׁנָתֵנוּ אַט, אַט; // אֲנַחְנוּ מַחֲזִיקִים יָדַיִם, נוֹשְׁרִים // אִישׁ לְתוֹךְ חֲלוֹמוֹ."
אלישבע גרינבאום הייתה משוררת ומחזאית ישראלית, שנפרדה מאתנו בדמי ימיה, עקב מחלה קשה. היא נפטרה ב-31 בדצמבר 2004, כמעט בת ארבעים במותה.
אלישבע נולדה בירושלים ב29 במרץ בשנת 1965 ליהודית וזאב (צ'ארלס) גרינבאום, יחד עם ידידה, אחותה התאומה, לאחר האח הגדול יצחק טוביה, ולימים נולד אח נוסף, ארי.
אלישבע, או כמו שמשפחתה וקרוביה קראו לה- אלי, התעניינה בשירה כבר בילדותה. כשהייתה בת 11, היא כתבה את ספר השירה הראשון שלה, שי ליום הנישואין של הוריה. באוסף שכתבה היו אחד-עשר שירים. כבר אז שיריה בטאו נושאים שהעסיקו אותה כל חייה: דאגה לזולת, בעיות חברתיות, הכמיהה לשלום ורגישות לשימור הסביבה.
בכיתה ט', הצטרפה לחוג לתיאטרון בהנחיית המחזאי מוטי לרנר במסגרת תיאטרון החאן, שם צפתה במחזות ולמדה אותם. לימים כתב עליה לרנר: "אלישבע ידעה לחוש אמפתיה. היא חשה בכאבו של הזולת. הכאב שבהשפלה, בחוסר האונים, בדיכוי, בקיפוח, ובניצול."
אלישבע למדה בתיכון ליד"ה, ולאחר שירותה בחיל המודיעין, למדה תואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אותו סיימה בהצטיינות.
את כתיבתה לתיאטרון בארץ התחילה ב1993 בתיאטרון הסימטה, שם כתבה את המחזה 'ציפור גן עדן מספר 17'. שנתיים לאחר מכן כתבה לפסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו את המחזה הפנטסטי והפיוטי 'התינוק של בן-שטרית', שעלה בבימוי דורון תבורי ובביצוע אלון אבוטבול.
בשנת 1997 התחילה את דרכה גם כמשוררת כשהתחילה ללמוד בכיתת השירה של הליקון, ובמקביל המשיכה לכתוב לתיאטרון; היא כתבה את המחזה 'סולטאנה אמורה' שהוצג בפסטיבל עכו.
היא המשיכה לכתוב וליצור, ובמקביל לכתיבת ספר שיריה, היא כתבה את מחזה אבסורד קצר 'תפוזי דם' לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, 1999.
שנה לאחר מכן, בשנת 2000 יצא ספר השירה של גרינבאום, 'עורף האור'.
***
הַזָּרָה / אלישבע גרינבאום
פַּעַם אֲפִלּוּ הִגַּעְתִּי מְאֹד קָרוֹב אֵלָיו.
(מתוך 'עורף האור', הוצאת הליקון 2000)
***
חזרתה הראשונה של ההפקה המקורית (של תיאטרון חיפה, בבימוי עודד קוטלר) התקיימה במתפרת "בר-און" , מתפרה התופרת מדים לצה"ל ולמשטרה, הנמצאת באיזור התעשייה במפרץ חיפה ובה עובדות יחדיו פועלות עולות חדשות מרוסיה, ערביות לצד יהודיות וותיקות בעבודה, שהחלו לעבוד שם לפני כ –30 שנה, בהיותן בגיל הנעורים. הבמאי עודד קוטלר הציג בפני התופרות במקום את המחזה, סיפר להן על הדמיון בין תוכנו לבין למה שהתרחש במתפרת מצפה רמון, לשם נסע בעבר יחד עם גרינבאום .הפועלות התרגשו מהסיפור, אימצו את השחקנים ולימדו אותם את רזי עבודתם, והשחקנים גזרו, תפרו וקיפלו במשך מספר שעות.
***
בכל אותן שנים בהן כתבה ויצרה, גרינבאום גם הרצתה וערכה סדנאות כתיבה, ואף עסקה בפרוייקטים שונים, כמו סדנאות תיאטרון לאסירים בבתי כלא שונים, והפרוייקט 'פלונטר', שבו מחזאים ישראלים ופלסטינים כתבו ביחד.
***
אלישבע גרינבאום חלתה בסרטן הריאה ונפטרה ב-31 בדצמבר 2004, בגיל 39. היא הותירה אחריה בן זוג, דוד פישלוב, ואת משפחתה האוהבת.
לאחר מותה יצא לאור הספר 'לפתע פתאום האדמה', בעריכת ליאת קפלן, הכולל שירים ישנים וחדשים ובנוסף גם קטעי פרוזה קצרים, ושנה לאחר מכן הספר "שלושה מחזות' בעריכת יעל קרמסקי.
מקורות:
-
האתר לזכרה, שהקימו הוריה, יהודית וזאב (צ'רלס) גרינבאום: http://elli7.com/
-
מאמרה של יוספה אבן-שושן, 'געגועים לציפור גן העדן', המופיע בכתב העת 'תיאטרון' גיליון 15, וכמו כן בהקדמה של הספר 'שלושה מחזות'.
-
עמוד הויקיפדיה של אלישבע גרינבאום
ז'אן קלוד גרמברג
"אני לא רוצה יותר שום עסק עם המתים. המתים מתים, לא?"
(מתוך המחזה 'בית המלאכה' מאת ז'אן קלוד גרמברג בתרגום עירן בניאל)
גרמברג (נכתב גם "גרומברג") נולד בפריז ב26 ביולי בשנת 1939, להורים פליטים. אביו הגיע לצרפת מרומניה לפני המלחמה, ואימו היא בת למהגרים ממזרח אירופה. הוריו נקלטו בעולם המתפרות של הקונפקציה היהודית בפריז ברובע סאן דני, לפני מלחמת העולם השנייה. אך כשהיה רק בן 3, ז'אן קלוד היה עד למעצר של אביו, סבו וסבתו שנשלחו למחנה המעבר דארנסי שליד פריז ולאחר מכן לאושוויץ, שם נספו.
אימו הבריחה אותו ואת ואחיו לאזור החופשי בדרום צרפת. האחים מצאו מקלט בבית הילדים בעיר מוסק ואז ועברו למשפחה נוצרית שהסתירה אותם עד סוף המלחמה.
בתום המלחמה, ז`אן קלוד כשולייה בבית מלאכה לתפירה, כפי שעשו הוריו לפני המלחמה (אותה סביבה שתשמש לו השראה שנים אחר כך לכתיבת המחזה 'בית המלאכה'), אך מכיוון שהיו לו ידיים שמאליות הוא פנה אל עולם התיאטרון, עבד כשחקן ואחר כך כמחזאי.
לעולם התיאטרון נכנס כמעט במקרה:
"פגשתי קבוצת שחקנים שהציעו לי לשחק תפקיד של ילד במחזה של מולייר 'ז'ורז' דנדן'. זאת היתה כניסה לעולם התיאטרון בדרך המכובדת ביותר. אחר כך המשכתי לשחק בלהקה של ז'אק פאברי והמשכתי במשחק עוד שנים, אבל במקביל התחלתי לכתוב לתיאטרון, תחילה טקסטים קצרים ולאחר מכן מחזות שהועלו גם בקומדי פרנסז. מי ששימשו לי דוגמה היו סמואל בקט ואז'ן יונסקו, מחזאי האבסורד. נראה לי שבקט כתב את גודו אחרי שראה את תמונות המחנות והבין שכבר לא ניתן יהיה לכתוב כמו קודם. גם אני לא יכולתי לכתוב מחזות 'עם מסר' כמו סארטר וקאמי. אפילו במחזה המצליח ביותר שלי, 'בית מלאכה', אין מסר, זהו סיפורם של אנשים שונים. והמחזה דיבר לקהלים רחבים, גם ביפן."
עם השנים, גרמברג הפך למחזאי הצרפתי העכשווי המוכר ביותר בעולם. הוא כתב עשרות מחזות, מערכונים, מחזות קצרים, מחזות לילדים, ספרים וסיפורים, ואף ביים חלק ממחזותיו. בארץ הועלו בתיאטראות רבים המחזות שלו 'בית המלאכה', 'הארץ המובטחת', 'האזור החופשי', ו'דרייפוס', מחזה שכאמור יעלה אצלנו בבימויה של נעמה הורביץ, בעוד חודש- 14-15.6.2022.
גרמברג מרבה לכתוב במחזותיו על חווית הפליטות והזרות. השואה מופיעה אך ורק כעקבות זיכרון, שמשליכה קדימה בעקביות לחיים העכשוויים. מחזותיו מעצבים בצורה ריאליסטית את חיי היום יום של אנשים קשי יום, ובאמצעותם חושף את המארג הנסתר של האלימות, חוסר האונים וכוח ההישרדות שלהם. למרות אופיים הקשה של הנושאים, סגנון הכתיבה שלו קליל, מלא הומור ואירוניה המביאים לידי ביטוי את האמת של בני אדם בחולשותיהם בחברה המודרנית הלא אכפתית אדישה ואכזרית. גרמברג יוצר אמפתיה באמצעות הומור ותובנות בלתי צפויות. הרגע הקומי יכול להסתיר מצב של חיים או מוות.
העיסוק בשואה על הבמה בצרפת הגיע באיחור יחסית בגלל לחצים עדינים של הממשלה שרצתה "לקבור" את הנושא. הטיפול הראשון בחוויה היהודית בצרפת במהלך המלחמה התרחש כאשר 'תקרית בווישי', מחזהו של ארתור מילר, אושר להפקה ב-1964. ז'אן קלוד גרמברג היה הראשון שכתב בגלוי על אנטישמיות אלימה ורמז לשואה במחזהו 'דרייפוס'. בשנת 1974, שנה אחרי פרשת פול טובייה, פקיד וישי שנטל חלק בפעולות המיליציה הצרפתית הפרו-נאצית בריכוז יהודי צרפת ושילוחם להשמדה. טובייה אף הוציא להורג במו ידיו שבעה יהודים כמעשה נקם על רצח שר התעמולה של הממשלה הצרפתית וישי. למרות שהורשע כבר בשנת 1946, הוא הצליח להימלט. עד שבשנת 1966, כאשר חלפה תקופת התיישנות בת העשרים שנה, חדל מלהסתתר והגיש בקשה לחנינה. נשיא צרפת נעתר לבקשה, דבר שאיפשר לו לחזור לליון ולהחזיק ברכושו ובנכסיו. הדבר עורר תרעומת בצרפת ונטען כי נכסיו הם נכסים שהוחרמו מיהודים שנשלחו להשמדה. ואכן, הזעם בציבור עורר מחדש את המערכת המשפטית, ובשנת 1973, שנה לפני העלאת המחזה של גרמברג, הועמד טובייה לדין על ביצוע פשעים נגד האנושות.
אירועים אלה פתחו לבסוף את הבמה הצרפתית לטיפול בחוויה היהודית - אך התרחשו במקום אחר, עדיין לא בצרפת.
'דרייפוס', המחזה של גרמברג, מתרחש בפולין בשנת 1930. חבורה של שחקנים יהודים חובבים עורכים חזרה למחזה שהם מעלים על הקצין אלפרד דרייפוס, כשכמה סוררים אנטישמים פולנים פולשים באלימות לחזרה ומכים את השחקנים. לבסוף, הבמאי האידיאליסטי מחליט ללכת למקום מתורבת: ברלין, 1933.
ההצגה רומזת לאנטישמיות הצרפתית שנגלתה בפרשת דרייפוס, אך היא גם מבשרת על השואה דרך האלימות האנטישמית הפולנית והאירוניה של ברלין של שנות השלושים כאידיאל. (כמעין היפוך של הציטוט "למוסקבה! למוסקבה!" במחזה שלוש אחיות של צ'כוב).
הוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס האוסקר (ביחד עם הבמאי טריפו) על הסרט 'המטרו האחרון', פרס הלגיון הצרפתי (הפרס המכובד ביותר בצרפת), שישה פרסי "מולייר" למחזה הטוב ביותר (בין היתר על המחזות 'האזור החופשי'; 'בית המלאכה'; ו'הארץ המובטחת'), פרס קרן צרפת-ישראל לאמנויות למפעל חיים, ועוד פרסים חשובים אחרים רבים.
מקורות:
תיאטרון צרפתי בן זמננו / נורית יערי
A Theatre of Memory and Accommodation/ Seth L. Wolitz (from- Three French Jewish Plays of Jean-Claude Grumberg)
ויקיפדיה- https://en.wikipedia.org/wiki/Jean-Claude_Grumberg
כתבתו של גבי לוין בעיתון הארץ- https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-MAGAZINE-1.10561246
פייר קורניי
"לנצח בלי סכנה, זה לנצח בלי תהילה"
פייר קורניי (רואן, 1606 - פאריס, 1684) נחשב עוד בחייו למחזאי הצרפתי הגדול בתקופתו.
כבר בשנתו הראשונה לקריירה כפרקליט החל פייר לכתוב חרוזים, שירה ופרוזה. הוא כתב קומדיה שהוצגה על ידי להקה נודדת והפכה להצלחה בפריז. באותה שנה (1629) קורניי עבר להתגורר בפריז והפך לאחד המחזאים הנודעים שבעיר. בשנת 1634 הוא נבחר לכתוב חרוזים לרגל ביקורו של הקרדינל רישלייה בעיר רואן. רישלייה שהתרשם מקורניי, מינה אותו כחבר ב'קבוצת החמישה', שנתבקשה לכתוב מחזות בהתאם לרעיונות של רישלייה. למרות התנאים המדהימים, היוקר והנוחות, קורניי החליט שהוא לא רוצה למלא את דרישותיו של הקרדינל (או בכלל- קורניי לא התיישר עם החוקים והכללים, אלא המציא אותם מחדש), והוא עזב את פריז וחזר לרואן.
כבר באותה השנה הוא כתב את המחזה 'האשליה הקומית', ושנה לאחר מכן כתב את המחזה 'לה סיד' (או במקור הערבי "אל סעיד") שהיה דמות צבאית בספרד של ימי הביניים. המחזה זכה להצלחה רבה, אך גם לביקורת קשה. האקדמיה הצרפתית (שנוסדה על ידי אותו רישלייה!) קבעה כי המחזה לא עומד בקריטריונים של הדרמה הקלאסית.
בשנת 1640 חזר קורניי לפריז וכתב מחזות רבים. הוא המשיך לכתוב טרגדיות רבות, ומדי שנה הופיעה טרגדיה חדשה שלו. קורניי חדל לכתוב מחזות בשנת 1652, היות שמחזותיו האחרונים לא זכו להצלחה. הוא השיב לביקורת על מחזותיו באמצעות "מאמרים על שירה דרמטית". מאמרים אלה, שבהם הגן על סגנון כתיבתו, מהווים את תחילת הביקורת המודרנית של האמנות.
לאחר כמה שנים חזר שוב לכתוב מחזות, תחילה כאלה שזכו בשבחים ולאחר מכן כאלה ששוב קיבלו ביקורות קשות. שיא ההשפלה מבחינתו של קורניי היתה הזמנתה של מאדאם הנרייטה, הדוכסית מאורליאן. היא הזמינה את קורניי ואת רסין (כל אחד ללא ידיעתו של השני) לכתוב מחזה על הנושא "טיטוס וברניס". מחזהו של רסין הוצג וזכה להצלחה רבה, אך שבוע ימים אחרי כן הצגת מחזהו של קורניי הייתה לכישלון חרוץ. בעקבות זאת, נפלה רוחו של קורניי. הוא כתב שני מחזות נוספים שנכשלו גם הם, ובילה את העשור האחרון לחייו רחוק מעיניו של הציבור.
בחייו, קורניי כתב שלושים ושניים מחזות בז'אנרים שונים ומגוונים ובכולם חידש את הצורות הדרמטורגיות שהיו נהוגות בתקופתו.
בקומדיה המציא סוג חדש המתרחק מקומדיית התחבולה האיטלקית ושואב מן הפסטורלה את תבנית היחסים בין הצעירים המאוהבים. קומדיה זו מתמקדת בדיאלוגים בין האוהבים, וממקמת את הקומי בביטוי הרגשות ובעימות הנובע מבגידת הלב.
בטרגי-קומדיה יצר עושר עלילתי באמצעות ריבוי של אירועים ופעולות המתרחשים במקומות שונים.
בטרגדיה לקח קורניי נושאים מוכרים מן המיתולוגיה היוונית, ומן ההיסטוריה העתיקה, על מנת לשכלל את יכולתו הדרמטית בביטוי הרגשות הסוערים ובעיצוב דמותו של הגיבור הטרגי.
קורניי המציא את הטרגדיה הפוליטית ובה התמקד בעימות שבין הגבורה למדינה המתהווה, והעלה לדיון את אחריותה של הדמות למעשיה, ואת החיפוש שלה אחר זהות.
הוא התעלם ושבר את כל החוקים (למשל 3 האחדויות- זמן מקום ועלילה), רקם עלילות באופן לא לינארי, עירבב ז'אנרים שונים ומבנים ותבניות דרמטיות של התיאטרון הרנסנסי-האיטלקי והספרדי, אותם רתם ליצירת תיאטרון צרפתי מקורי ועצמאי וסלל את הדרך לביסוס מרכזיותו של התיאטרון הצרפתי באירופה כולה.
מקורות:
-
ויקיפדיה
-
אשליית המשחק או אהבת התיאטרון/ פרופ' נורית יערי
-
עיון בכמה עיקרי יסוד של הפואטיקה הקלאסיציסטית/ יוסף מילמן
-
פייר קורניי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
יעקב שבתאי
"הדבר היחיד הטורד אותי זה התיאטרון, שמעורר בי קוצר רוח, מיאוס, בוז, סלידה, תיעוב, שנאה, גועל וכעס, עד כי עצם המחשבה עליו גורמת לי לכמעט התמוטטות עצבים. איכשהוא התיאטרון מזוהה בתוכי יותר ויותר עם נרגנות, התרוצצות שווא וכו'... האם כל הדרך שלי כמחזאי הייתה מוטעית? האם הייתי צריך לצעוד בנתיב אחר, אישי יותר? האם לנטוש את כל העסק הזה, שהפך לי לזרא ולעינוי? הבעיה היא הפרנסה! איך? ממה?" (יעקב שבתאי, 1978)
יעקב שבתאי (במקור זונאבנד) נולד בתל־אביב ב8 במרץ 1934, להורים ממעמד הפועלים יוצאי העיירה ריפין בפולין שעלו תשע שנים לפני הולדתו. (ועוד קצת משפחתולוגיה- אחיו הוא המשורר אהרן שבתאי ואחייניתו היא המשוררת ננו שבתאי. לשבתאי אח צעיר נוסף, יואל (תו), נגן-עוגב וצייר, שהתגורר שנים רבות בדרום צרפת, ונפטר שם). שבתאי גדל ונתחנך בעיר הולדתו ובה סיים את לימודיו בבית הספר היסודי ״תל נורדאו״ ובבית הספר התיכון עירוני א׳ שבעיר.
בגיל 16 וחצי, אחרי סיום כיתה י', נסע למחנה עבודה בקיבוץ מרחביה, שם פגש בעדנה הנגבי, מי שתהיה לאשתו. בסיום לימודיו, התגייס לגרעין נח"ל.
אחרי שחרורו עבר לגור עם עדנה בקיבוץ, שם גם כתב פזמונים, אך גם עסק בחקלאות, בהוראת מבוגרים באולפן ואף כמנהל החזירייה. במרחביה נולדו להם שתי בנות: חמוטל ואורלי.. ב־1981 נולדה נועה, בתו השלישית פרי מערכת יחסים ממושכת שניהל שבתאי עם המפיקה דליה גוטמן, במקביל לנישואיו לעדנה שבתאי.
לפרסומו הראשון זכה ב-1964 עוד בקיבוץ מרחביה כשזכה בשני פרסים לכתיבת מחזות (ראו תמונה מתוך עיתון דבר). לימים כתב: "יש בי משקע גדול של מרירות והתנגדות לקיבוץ, ושתים־עשרה השנים שביליתי בו נראות לי בחלקן הגדול כשנים של אכזבה שנתבזבזו לריק וללא חפץ ושעיקרן טעות ומשגה".
בשנת 1966 חזר לתל־אביב עם משפחתו והתמסר לכתיבה.
הוא עסק בכתיבה בתרגומים ועיבודים לתיאטרון, לרדיו, לטלוויזיה, ואף לקולנוע (הסרט 'עיניים גדולות') ולמופעי שירה ובידור. הרומנים המפורסמים ביותר שלו הם "זיכרון דברים" (1977) ו"סוף דבר" (1984). כמו כן כתב ותרגם פזמונים ושירים כמו למשל: 'הגבירה בחום', לפנות ערב' 'אהובתי שלי לבנת צוואר' ועוד...
כשנשאל פעם מהי השכלתו התיאטרונית, השיב שבתאי: "שיחקתי כדורגל על המגרש בו עומד הקאמרי".
ואמנם, שבתאי נעדר השכלה פורמלית בתיאטרון, אך עור כנער יצר הצגות שהועלו בתנועת הנוער בה לקח חלק- השומר הצעיר, ובהמשך אף הופיע כשחקן בהצגות פורים בקיבוץ.
בשנת 1959 למד שבתאי במסגרת קורס במאים שהתקיים בקיבוץ עינת מטעם ההסתדרות והתנועה הקיבוצית. שם פגש באיציק קול, חבר קיבוץ נחשון ומי שלימים- בשנות ה60- יהיה מנהלו האדמיניסטרטיבי של הקאמרי ומעסיקו הראשון.
את לימודיו בתחום רכש תוך כדי התנסות, במחיצת הבמאים שעבד לצידם: מייקל אלפרדס, עודד קוטלר, שמואל בונים, אילן רונן ועוד. עם הבמאים האלה שבתאי גם הסתכסך לא פעם. למשל לאחר שראה את האינטרפרטציה שהעניקה הבמאית עדנה שביט למחזהו "חיי קליגולה", הוא הביא לכך שהקאמרי הורידו את ההצגה, ולפני כן עוד הספיק לעמוד ליד הקופה ולבקש מאנשים שלא יקנו כרטיסים להצגה! וזוהי רק דוגמה אחת מרבות.
"מפעם לפעם אני נאלץ לעשות תרגום, ומפעם לפעם אני כותב מחזה (במלאכה הזאת דווקא יש כלשהו תענוג)", שבתאי במכתב לידידו, בנימין תמוז.
בתיאטרון הקאמרי הוא תרגם את 'הרפתקה בקרקס' (הצגת הילדים הראשונה של הקאמרי), 'אי המטמון', 'מלון פלאזה', 'השפעת קרני הגמא על ציפורני החתול', 'רביזור', 'ינטל' ומחזות נוספים. לתיאטרון הבימה תרגם את 'סטמפניו' ואת 'האוצר' מאת שלום עליכם ועוד.
ב־1969 הוצג לראשונה מחזהו המלא הראשון 'כתר בראש'.
בשנות ה־70 הִרבה שבתאי לעבוד עם תיאטרון חיפה, בניהולו של עודד קוטלר, שם, "גילה את התיאטרון עצמו", והפך לאיש תיאטרון מובהק. בחיפה הוא יצר את העיבוד המופתי ל'מאנדרגולה' של מקיאוולי ועוד עיבודים, ואת המפורסם שבמחזותיו — 'נמר חברבורות'.
המחזה 'אוכלים' עלה לראשונה בתיאטרון החאן בשנת 1979.
הוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ברץ ואינה גובינסקה למחזה המקורי, פרס היצירה מטעם קרן התרבות אמריקה־ישראל, ופרס כינור דוד.
יעקב שבתאי נפטר מהתקף לב בתל־אביב ב4 באוגוסט 1981. הוא נקבר בבית עלמין הדרום בחולון. לאחר מותו זכה בפרס עגנון ואף רחוב על שמו בתל אביב נקבע ב-1999.
מקורות:
-
עולם ללא אשמים מאת רועי הורוביץ- ספר עיון מאוד מומלץ שמרחיב על כתיבתו הדרמטית של שבתאי, בעיקר בהקשר של מחזותיו התנ"כיים, כולל שלושה מחזות תנ"כיים קצרים שפורסמו לראשונה בספר זה.
-
אתר לקסיקון הספרות העברית החדשה
-
ויקיפדיה
